מגפת הקורונה: מיליון קורבנות ועוד אחד
"חלק ניכר מההיסטוריה החברתית של העולם המערבי בשלושת העשורים האחרונים הייתה היסטוריה של החלפת מה שעבד עם מה שנשמע טוב." – תומאס סוול
מגפת הקורונה גבתה קורבנות רבים – בחיי אדם, בבריאות, בסבל אנושי, בבריאות הכלכלית של משקי בית ומדינות, ובירידה דרסטית ברמת החיים של מיליונים. הקורבן הנוסף של המגפה היא הגלובליזציה.
בשלבים המוקדמים של המגיפה, תשומת הלב העיקרית הופנתה לתפקידן של שרשראות האספקה. מכיוון שהגבולות נסגרו והמפעלים ננעלו, נוצר חשש מובן כי תלות בשרשראות האספקה תגביר ותאריך את הפגיעה בפעילות הכלכלית בעולם. אך חששות הללו הופרכו עם הזמן: רשתות האספקה המשיכו לתפקד היטב השנה, על אף שיבושים נקודתיים. גם החשש לגבי המשך תנועה חופשית של הון אנושי – קרי הגירה והגירה זמנית לצורכי עבודה – הופרך, למרות סגרים במקומות רבים בעולם והיחלשות ניכרת של שוקי העבודה בכלל המדינות על פני הגלובוס, כתוצאה מהמשבר הכלכלי.
עם זאת, נראה כי מגפת 19- Covid תירשם בספרי ההיסטוריה כנקודה בה גל הגלובליזציה, שעיצב מחדש את כלכלת העולם בשלושת העשורים האחרונים, החל לסגת.
למעשה, הוא החל להיחלש הרבה לפני המגפה; מסיבות רבות שבמרביתן אינן קשורות בפוליטיקה של מעצמה זו או אחרת. כמו בכל תהליך משמעותי, גם כאן הגורמים העיקריים הם כלכליים, הקשורים ישירות בכדאיות, ולא באידיאולוגיה. הגלובליזציה צברה תאוצה על גבי התפתחויות טכנולוגיות שייצרו תנופת מיקור-החוץ – דבר שהפך העברת הייצור למקומות עם עבודה זולה, לכדאית מאוד. אך עם הזמן, הייצור הפך ממוטה עבודה למוטה טכנולוגיות והון, והמניע העיקרי להמשך התעצמות תהליכי הגלובליזציה, נמוג. אך בהחלט קיים גם ההביט הפוליטי: בעבר, תהליכי הגלובליזציה נתמכו על ידי אמונתם של השחקנים המדיניים העיקריים במערב, כי הגברת האינטגרציה שימשה את האינטרסים האסטרטגיים שלהם. אמונה זו נסדקה לאחר הופעתה של אוטוקרטיה כמעצמת-על כלכלית ומתחרה גיאופוליטית למערב.
המגפה עשויה להוות זרז משמעותי לתהליכים שהחלו הרבה לפניה, כמו לדוגמא רובוטיזציה בייצור , שתהפוך את עלויות העבודה לשיקול זניח בהחלטות היכן לייצר. המגפה עשויה גם להעצים את הלך הרוח הפוליטית המתנגדת לגידול הגלובליזציה.
אחד הגורמים העיקריים לכך הוא הרעה משמעותית בתפיסתה הכללית של סין – עמוד התווך של גל הגלובליזציה השלישי – על ידי הציבור בחלק גדול ממדינות העולם. השקפות המיינסטרים כלפי סין הפכו לניציות לאחר שזו ערערה את היציבות הגלובלית בכך שלא הצליחה לשלוט על התפרצותו המוקדמת של נגיף ושיקרה על כך; אך גם כתוצאה מהתנהגותה לאחר מכן. מדיניות החוץ האסרטיבית יותר ויותר של בייג'ינג בשילוב עם דיכוי גדול יותר בבית, מזניקים את ההתנגדות לסין במערב.
האלמנט הנוסף בעויינות הגלובלית כלפי סין קשור בהיבט הכלכלי גרידא. סין, מקום המוצא של הנגיף הקטלני, רושמת מזה מספר חודשים שיפור כלכלי ניכר, בעוד ששאר כלכלות העולם שרויות במיתון עמוק. יתרה מזו, ההתאוששות הכלכלית הסינית הינה מסוג שאינו תומך בהתאוששות הגלובלית: בייג'ינג מסבסדת את הצמיחה במגזר הייצוא, בעוד שהצריכה והייבוא נותרים במצב עגום. 1.4 מיליארד צרכנים סיניים היו אמורים להניע ריבאונד עולמי. במקום זאת בייג'ינג תלויה בשאר העולם להמשיך ולקלוט את הייצוא הסיני; מובן כי זה מעורר עוד יותר עוינות כלפי המדינה ברחבי המערב.
במדינות המערב – בשונה מסין – הממשלות מתחלפות לעיתים די תכופות, ואיתן משתנים היבטי מדיניות רבים. אך עולם הטונים של הדיון בין המדינות המתועשות לסין יכול להפוך לפחות עוין, הכוחות הפונדמנטליים שגורמים ל"התנתקות" (חלקית, אך בכל זאת משמעותית) בינן לבין סין, כאן כדי להישאר.
לא כל ההתנגדות מופנית ספציפית כלפי סין כמדינה, אלא יותר כלפי הרעיון של גלובליזציה ללא מעצורים שהיא מייצגת.
הסדקים בתפיסה הגלובליסטית החלו להופיע לאחר המשבר הפיננסי הגלובלי של 2008/9. המשבר ההוא חשף את הבעיות שנוצרו בעקבות הגלובליזציה במדינות המערב, כגון שחיקת השכר הריאלי, היעלמות משרות רבות וגידול באי-שוויון ואשר הוסתרו על ידי הגידול הבלתי פוסק בחובות. בתגובה, קובעי המדיניות נקטו בהתערבות מאסיבית בכלכלה (בעיקר מוניטארית), בכדי ולתמוך במערכת הקיימת, מבלי להתחייב לרפורמות וצעדים החלטיים בכלל. אך שפיכת הכספים לכל עבר לא עצרה את הטינה הכללית כלפי הגלובליזציה ואינטגרציה בלתי מרוסנת, שקיבלה את הביטוי החזק ביותר ב- Brexit ובבחירתו של הנשיא טראמפ, אך גם נצפית בכל מקום בארצות המפותחות והמתפתחות המתקדמות ביותר מבחינה כלכלית. ניתן לומר כי הניתוק בין סין לארה"ב (והמערב בכלל) היה מתרחש במוקדם או במאוחר גם בלי המגפה הקטלנית, שכן אנשים רבים מדי רואים את עצמם ואת מדינותיהם כמפסידים הרבה יותר ממה שהם מרוויחים, מהפיכת העולם לכפר גלובלי שבו כולם קונים תוצרת סין.
המורשת הכלכלית של מגפת הקורונה עדיין אינה ברורה. באשר לגלובליזציה, יתכן ובעשור הבא היא תצעד במקום, כפי שקרה בשנות ה- 80. אך קיימת סבירות הולכת וגדלה להפיכת התהליך, עם ירידה בזרמי סחר והון חוצי גבולות ביחס לתמ"ג העולמי. אם הדבר יובל על ידי פריצות טכנולוגיות, זה יכול אף להטיב עם הכלכלה הגלובלית באופן כללי, גם אם זה יקשה על חלק מהמדינות העניות להשיג צמיחה מהירה. אך תהליך הדה-גלובליזציה עלול גם להיות מונע על ידי מדיניות מכוונת, שתוחמר על ידי שינויים חברתיים, פוליטיים וכלכליים שיבואו בעקבות מגפת הקורונה. במילים פשוטות, ככל שהמערב ישתכנע יותר כי סין מהווה איום אסטרטגי, כך הניתוק צפוי להיות בלתי נמנע. ללא קשר לאינטרסים – אמיתיים ככל שיהיו – של כל אחד מהצדדים, במקרה כזה, פניית הפרסה של תהליך הדה-גלובליזציה צפוי להשפיע לרעה על התוצר העולמי, על הצמיחה ועל רמת החיים של כל תושבי "הכפר הגלובלי" לשעבר.
עוד בסקירה:
- נכסים בטוחים: יש דבר כזה?
- מניות יפן: בחירה קפדנית משתלמת עד מאוד
- אג"ח זבל: לא עדיף כבר מניות?