נובמבר: נפילה בסוף הדרך
העולם: ממשלות, תפתחו ארנקים
הכלכלה הגלובלית נכנסת לחודש האחרון של 2018 עם מומנטום צמיחה חלש בהרבה מזה שאתו התחילה השנה. הדבר מעלה ספקות בנוגע ליכולתם של הבנקים המרכזיים ליישם נורמליזציה של רמות הריבית בשנה הבאה.
הנתונים הכלכליים האחרונים מדגישים את הבעיה. כך לדוגמה, ביפן, המדדים המקדימים בסקטור הייצור ירדו לרמתם הנמוכה מאז 2016 אחרי שהכלכלה רשמה התכווצות ברבעון השלישי; גם כלכלת גרמניה התכווצה ברבעון האחרון, לראשונה מאז 2015. נתוני הייצור והזמנות הציוד בארה"ב היו חלשים מהצפוי, והצמיחה הכלכלית בסין האטה זה החודש השישי ברציפות בנובמבר. סכסוכי הסחר הגלובליים פוגעים בהשקעה, בעוד ריסון המדיניות המוניטארית בארה"ב מנקז כספים משווקים המתפתחים; שני הדברים יחד מפעילים לחץ כלפי מטה על מומנטום הצמיחה בעולם.
בדוח האחרון שלו, ארגון ה- OECD מצביע על השווקים המתפתחים ועל הסחר הבינלאומי כ"אשמים" העיקריים באיבוד המומנטום הגלובלי, אם כי הוא חתך את תחזית הצמיחה ל- 2018 ו- 2019 גם עבור מרבית השווקים המתועשים.
במדינות המתפתחות העיקריות, הודו היא היחידה שצפויה לרשום צמיחה גבוהה במקצת מהתחזית הקודמת עבור 2018, אך בשנה הבאה גם היא צפויה להאט, אם כי בשיעור שולי. הצמיחה בסין צפויה להישאר ללא שינוי מהתחזית הקודמת, אם כי במידה ומלחמת הסחר תסלים, יתכן וה- OECD יאלץ לעדכן את התחזית עבורה. שיאניות העדכונים השליליים בתחזית הצמיחה הן אותן המדינות שנפגעו יותר מכולן מהתחזקות הדולר ובריחת המשקיעים, טורקיה וארגנטינה.
הסחר הוא מקור הסיכון העיקרי בניתוח של ה- OECD. המכסים ושינויי המדיניות פוגעים בהיקפי תנועת הסחורות וכן בסנטימנט ובתכניות השקעה. צמיחת הסחר הבינלאומי האטה יותר מהצפוי, לכ- 3% בחישוב שנתי במחצית הראשונה של 2018 (לעומת 5% בשנה שחלפה). הארגון מזהיר כי להסלמת סכסוכי הסחר יהיו השלכות שליליות על השקעה גלובלית, על שוקי העבודה בעולם ועל רמת החיים בחלקי הגלובוס השונים. עליית הפרוטקציוניזם מהווה גם סיכון נוסף עבור השווקים המתעוררים, שכבר סובלים מהידוק התנאים הפיננסיים ומהאטה בצמיחה.
קרן האור בתמונה האפרפרה היא התמיכה הפיסקלית בכלכלות העולם. על פי חישובם של כלכלני JPMorgan, הרחבת המדיניות הפיסקלית – כלומר הגדלת הוצאותיהן של הממשלות בעולם המתועש ובחלק ממדינות המתפתחות – תוסיף 0.3% לצמיחה הגלובלית בשנה הבאה. זוהי התוספת הפיסקלית הגדולה ביותר מזה עשור ושינוי מרענן (ומתוזמן היטב) ממדיניות הצנע של 2010-2016. ארה"ב, כרגיל, מובילה את השינוי עם קיצוצי המסים; בריטניה מתכננת להרחיב את הוצאות הממשלה, בעוד סין משלבת בין הורדת מסים להשקעה בתשתיות כדי לתמוך בביקושים המקומיים. אך על פי קרן המטבע הבינלאומית, גודל החובות מקטין את יכולת התמרון הפיסקלי בחלק מהמדינות, כמו ארה"ב וסין, בעוד שבמדינות כמו איטליה וטורקיה היכולת להגדיל הוצאות בלי לפגוע בכלכלה, אינה קיימת כלל. למרות זאת, בהיעדר מרחב להרחבה מוניטארית על ידי הבנקים המרכזיים, התמיכה הפיסקלית היא הדרך היחידה למגן את הכלכלות בפני האטה מסונכרנת.
ארגון ה- OECD מדגיש כי גם ממשלות אחרות צריכות להכין תכניות הרחבה פיסקלית, ואף לשקול בכובד ראש מאמץ פיסקלי מתואם שיהיה בעל השפעה מהירה ורבה יותר בבואו של יום סגריר.
מלחמת הסחר: הפסקת אש
בפגישתם בשלהי הוועידה של 20–G, הסכימו הנשיא דונלד טראמפ ומנהיגה של סין שי ג'ינפינג על "הפסקת אש" במלחמת הסחר בין שתי המדינות, לאחר חודשים ארוכים של הסלמה שזעזעה את השווקים הפיננסיים ופגעה בכלכלת סין ובסחר הגלובלי.
המנהיגים של שתי המעצמות הסכימו כי ייפגשו לסבב נוסף של משא ומתן, ובינתיים ארה"ב תשהה את ההעלאה של מכסים מ- 10% ל- 25% על ייבוא מסין בהיקף של 200 מיליארד דולר, שהייתה אמורה לחול ב- 1 בינואר. על פי הודעת הבית הלבן, השיחות יתמקדו בהתנהגותה הבעייתית של סין בנושאי העברה כפויה של טכנולוגיה וידע, הגנה על קניין רוחני, חסמים בפני סחר, חדירות וגניבות מידע דיגיטליות, וכן חסמים בענפי חקלאות ושירותים. התכנון מדבר על סיום השיחות בתוך 90 יום, ואם הן לא יניבו פרי, המצב יחזור להיות לנקודה בה היינו לפני פגישתם של טראמפ ושי – כלומר, המכסים האמריקאים יעלו, הסינים יטילו את מכסי הנגד, ומלחמת הסחר תמשיך להסלים.
ובינתיים, כל צד יכול להכריז על הצלחה בחזרתו למגרש הביתי. בארה"ב, המשקיעים והמגזר המסחרי יכולים להרים כוסית, בעוד שבסין השמחה תהיה רחבה יותר: על פי Bloomberg Economics, המכסים בגובה 25% עלולים לחתוך כמעט 1% מהצמיחה השנתית, ואילו מכסים של 10%, כפי שהם היום, מורידים "רק" 0.5% מהצמיחה.
כעת, כל העולם תקווה כי המו"מ בין שתי המעצמות יצליח. תוצאה חיובית של השיחות יכולה להקל על הכלכלה הגלובלית בהתמודדותה עם האטה בצמיחה ובהיקפי הסחר העולמי, וכן עשויה להקפיץ את השווקים הפיננסיים. מו"מ מוצלח עשוי לסייע בתיקון מספר נושאים בעייתיים ארוכי טווח, כגון מגבלות לא תעריפיות על סחר והשקעה והשגת יתרון עסקי וטכנולוגי בדרכים לא הוגנות. ומאידך, כישלון השיחות תגביר את הסיכונים, חוסר יציבות וחוסר הודאות בכלכלה ובשווקים בעולם.
מלחמת הסחר: סין נושאת ברוב העלויות
הנשיא טראמפ הצליח לגרום לכך שסין תישא ברוב העלות של מלחמת הסחר, כך על פי המחקר החדש מעת EconPol Europe, איגוד גופי מחקר אירופאיים בנושאי מדיניות כלכלית.
המכסים שהטילה ארה"ב בספטמבר השנה על מוצרי ייבוא מסין בהיקף של 250 מיליארד דולר היו צפויים לעלות מ- 10% ל- 25% ב- 1 בינואר 2019. כעת, העלאה נדחתה בשלושה חודשים לצורך חידוש המו"מ בין הצדדים; במידה והמו"מ לא יצליח, מלחמת הסחר תסלים שוב והמכסים יעלו כמתוכנן. כמובן שהטלת המכסים תייקר את המוצרים עליהם הם יחולו, אך מתברר כי ההתייקרות עבור האמריקאים תהיה שולית. בממוצע, הצרכנים והחברות בארה"ב ישלמו 4.5% מתוך סך עלות המכסים, בעוד היצרנים בסין יישאו בשאר העלות. ממשל טראמפ בחר במוצרים בעלי גמישות מחירים הגבוהה ביותר ו/או עם זמינות גבוהה של תחליפים. כלומר, ליצרנים הסיניים לא נותר אלא לספוג את העלויות של המכסים בכדי לנסות ולשמר את הלקוחות. עם זאת, על פי המחקר, היקפי הייבוא של המוצרים עליהם יחולו המכסים, יקטן ב- 37%, מה שצפוי לצמצם את גירעון הסחר של ארה"ב מול סין ב- 17%.
החוקרים אומרים כי באמצעות בחירתה האסטרטגית של מוצרים סיניים ספציפיים, ממשלת ארה"ב הצליחה לא רק לצמצם את ההשפעות השליליות על הצרכנים והחברות בארה"ב, אלא גם ליצור רווח נקי עבור האמריקאים. המכסים יוצרים תקבולים נוספים לקופת המדינה, שיכולים להיות מופנים לרווחת הכלל בתוך ארה"ב. כך, על פי חישוב החוקרים, על ידי הזזת העלויות אל הסינים, הרווחה הכלכלית נטו של אזרחי ארה"ב תגדל ב- 18.4 מיליארד דולר.
עם זאת, החוקרים מזהירים כי במידה ומלחמת הסחר תסלים וממשלת ארה"ב תמצא לנכון להטיל מכסים על מוצרים נוספים מסין, היא לא תוכל להגביל את בחירתה למוצרים בעלי גמישות ייבוא גבוהה, ובכך חלק גדול יותר מהעלויות עשוי ליפול על הצרכנים והחברות בארה"ב. מאידך, סין אינה יכולה להרשות לעצמה הסלמה: כבר היום, לפני הטלת מכס בגובהו המלא, הנתונים הכלכליים מצביעים על השלכותיה הקשות של מלחמת הסחר על כלכלת המעצמה האסיאתית, על שוקי ההון שלה ועל ערך המטבע. על פי UBS, הסלמת מלחמת הסחר עלולה לגרום לירידת שיעור הצמיחה בסין ל- 5.5% בשנה הבאה, בהשוואה לקצב שנתי של 6.7% בשלושת הרבעונים הראשונים של 2018.
שווקים גלובליים: משחקי הרעב
סוף השנה מתקרב, וזהו הזמן להסתכל קדימה, לשנה הבאה, ולקוות שהיא תהיה טובה יותר עבור המשקיעים מאשר 2018 הברוטלית.
שנת 2018 הייתה אחת השנים הגרועות בהיסטוריה של השווקים. לא במובן של הגודל האבסולוטי של הירידות, אלא במובן של רוחב הירידות בשווקים השונים, של פתאומיות בה הופיעה התנודתיות העזה, וכן של היעדר סיבות פונדמנטליות מוצקות לנפילות כה חזקות ורחבות היקף. על פי נתוני Deutsche Bank משנת 1901, שיעור שיא של סוגי נכסים הציגו תשואה כוללת שלילית עד סוף נובמבר השנה. אם המגמה תתחדש, קיים סיכוי לא מבוטל שגם המניות וגם האג"ח יסיימו את השנה באדום, לראשונה מזה רבע מאה לפחות.
מדדי המניות העיקריים בארה"ב, אירופה, סין ומדינות אחרות ירדו 10% לפחות מנקודות השיא האחרונות עד סוף נובמבר. הנפט הגולמי נמצא עמוק בשוק דובי; המטבעות של השווקים המתפתחים איבדו ערך אל מול הדולר; ערכו של הביטקויין, שחווה זינוק מטאורי בשנה שחלפה, התרסק במעל 80% משיאו שנרשם בשנה שחלפה; מגזר הטכנולוגיה הגלובלי, שהוביל את התשואות הגבוהות בשנה שחלפה, השנה הכניס אותם לאדום. נכסי המקלט כמו טרז'וריס וזהב רשמו ראלי ברבעון הנוכחי על רקע הירידות במניות ובסחורות התעשייתיות, אך גם הם רושמים הפסד מתחילת השנה. בסך הכול, 90% מתוך 70 סוגי הנכסים הפיננסיים אחריהם עוקב Deutsche Bank, מציגים תשואות שליליות במונחים דולריים; זאת, לעומת 1% בשנת 2017. זה לא אמור להפתיע, הרי שכמעט כל סוגי הנכסים התחילו את השנה עם רמות תמחור גבוהות מאוד מהממוצע הרב שנתי, דבר שבדרך כלל קודם להתרסקות כלשהי. אך כישלון סימולטני של אסטרטגיות השקעה כה רבות, נתפס על ידי חלק ממשקיעים כאזהרה לגבי מה יכול לבוא לאחר שנים של תשואות מעל הממוצע.
אף אחד לא צופה מיתון כלכלי, בייחוד לא בארה"ב. אך חוזקה של הכלכלה האמריקאית מאפשרת לפדרל ריזרב לרסן את המדיניות המוניטארית, והדבר מפעיל לחץ כבד על מספר שווקים פיננסיים. מאידך, רבים סבורים כי הראלי בה-כ-ו-ל של 2017 היה זקוק לתרופה מרה של הירידות הכוללות בכדי להמשיך ולהתקיים בצורה מתונה יותר; יתכן והירידות של 2018 הוציאו אוויר ממספר שווקים שיכלו לגדל בועה אמתית ומסוכנת. יכול להיות שכעת, תאום הציפיות למציאות יאפשר המשך עליות מתונות בשווקים השונים.
לא כולם שותפים לאופטימיות זו. כך לדוגמא, חברת השקעות מהגדולות והוותיקות בעולם, Fidelity, צופה כי בשנת 2019 השווקים ידרכו במקום. תנאים פיננסיים הדוקים יותר יחד עם ההאטה בצמיחה של סוף המחזור הכלכלי, ישטיחו את התשואות. האנליסטים של Morgan Stanley מעריכים כי מדד ה- 500 S&P יסיים את 2019 ברמה של 2,750 נקודות, קרוב מאוד לרמתו היום, ובדרך יחווה עוד ירידות משמעותיות. השנה הבאה צפויה להיות לא נעימה למי שלא מגוון את תיקו בחוכמה.
גם האופטימיים שבין המשקיעים, שמאמינים כי העליות יתחדשו, סבורים כי הם צריכים להיות זהירים הרבה יותר מאשר בעבר. כך לדוגמא, Credit Suisse אומרים כי סטטיסטית, בשלבים המאוחרים של המחזור הכלכלי, המניות מציגות ביצועים טובים יותר ממרבית סוגי נכסים אחרים, כך שאין טעם לצאת מנכס זה אלא אם יופיעו סימנים למיתון קרב או שהמכפילים יעלו בחוסר מידתיות. אך דרוש גיוון תיקי ההשקעות והוספת נכסים סולידיים ביותר כגון אג“ח ממשלתיות ואף מזומן. ענקיות הפיננסים Goldman Sachs ו- JPMorgan מסכימות עם Credit Suisse בנושא זה. האסטרטגים של Morgan Stanley ממליצים להתמקד במניות ערך, מניות של חברות עם נתונים פונדמנטליים איתנים שמתומחרות נמוך יחסית לבנות השוואה.
שווקים מתפתחים: צפוי רנסנס, עם המון ”אם“
על פי תחזית ל- 2019 של Morgan Stanley, השוק הדובי בשווקים מתפתחים מתקרב לקצו ושנת 2019 תהיה טובה יותר עבורם מאשר השנה שעומדת להסתיים; הבנק שבר את הקונצנזוס כשהעלה את השווקים המתפתחים ל"משקל יתר" (על חשבון מניות ארה"ב שהוא מיקם ב"משקל חסר"). על פי האנליסטים של ענקית הפיננסים, הפסקת העלאות הריבית על ידי הפד, היחלשות הדולר וירידה במחירי הנפט יתמכו בשווקים המתעוררים בשנה הבאה. בשנת 2019, הבנק צופה האטה במדינות המתועשות מחד, והתייצבות בכלכלות המתפתחות מאידך – מה שהופך אותן לאטרקטיביות יותר, בייחוד ברמת המחירים הנוכחית. לאחר הירידה של 14% שספג מדד המניות של השווקים המתפתחים MSCI EM מתחילת 2018 עד סוף נובמבר, הוא נסחר כעת במכפיל הרווח העתידי של 10.6, הרבה מתחת לממוצע של 10 שנים העומד על 13.6. האנליסטים של Morgan Stanley צופים עלייה של 8% ב- 2019, בהשוואה ל- 4% שהם צופים בארה"ב ובאירופה. גם האסטרטגים של JPMorgan צופים עלייה במניות של שווקים מתפתחים, עם יעד של כ- 13% בסוף 2019.
האמת היא שעכשיו, לאחר הודעתו של נגיד הפדרל ריזרב פאואל כי ארה"ב "קרובה מאוד" לרמת הריביות הניטרלית (כלומר, לא יהיו עוד הרבה העלאות ריבית), המחנה של השוריים כלפי השווקים המתפתחים, שהתרחב לאחרונה בעקבות הירידות בוול-סטריט, צפוי לגדול משמעותית. הרי שאחד הגורמים העיקריים של הבעיות הקשות שחוו השווקים הללו בשנה האחרונה הוא התחזקות הדולר. אם לא נותר עוד הרבה העלאות ריבית, הראלי בדולר צפוי להסתיים מוקדם ממה שכולם חשבו – והנכסים הפיננסיים של השווקים המתפתחים צפויים להתאושש.
חשוב לזכור שפרט לדולר, ישנם עוד גורמים לא פחות חשובים לכך ששנת 2018 הייתה גרועה עבור המניות והמטבעות של המדינות המתפתחות. כך, מלחמת הסחר אחראית לחלק הארי של הירידה בסנטימט המשקיעים כלפי השווקים הללו. אם המו"מ המחודש בין ארה"ב לסין לא יצליח ומלחמת הסחר שוב תסלים, גם היחלשות הדולר לא תעזור לשווקים המתעוררים.
גם הנתונים הפונדמנטליים, ולא רק הסנטימנט, תלויים במצב הסחר העולמי: הרי שמרבית המדינות המתפתחות הן כלכלות פתוחות עד פתוחות מאוד, שנשענות על ייצוא. וגם ההאטה בכלכלה הגלובלית, שמפחיתה את הביקושים, פוגעת בייצוא ממדינות המתעוררות. ההאטה בסין פוגעת בשווקים המתפתחים אף יותר, בייחוד במדינות אסיה הקשורות בה בקשרי סחר, ייצור, והשקעות הדוקים. יתכן והמאמצים של הרשויות בסין לתמוך בצמיחה כלכלית יניבו פרי ויביאו להאצה; אם מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין לא תסלים, זה יכול גם להוות תמיכה נאה לכלכלות ולסנטימנט בכלל השווקים המתפתחים.
ובחזרה לפדרל ריזרב: העלאות הריבית בארה"ב מאלצות צעדים דומים בשווקים המתפתחים בכדי להגן על ערך המטבעות, גם על אף האטה בצמיחה כלכלית; אם וכאשר הפד יפסיק לרסן את מדיניותו המוניטארית, הבנקים המרכזיים במדינות הללו ינשמו לרווחה; חלקם גם יוכלו סוף סוף להוריד ריביות ולתמוך בצמיחה.
עם כל האופטימיות כלפי השווקים המתפתחים, האסטרטגים של Morgan Stanley מזהירים: "אם ארה"ב מתעטשת, העולם מצטנן". מקורו של חלק גדול מהכספים שמושקעים בשווקים פיננסיים במדינות המתפתחות הוא בארה"ב – כך שאם הכלכלה האמריקאית תיחלש, הדבר עלול להגביל את הקאמבק הפוטנציאלי של השווקים המתעוררים.
נפט: מ- 100 עד 20?
רק לפני זמן קצר דיברנו על ההשלכות הפוטנציאליות על הכלכלה הגלובלית במקרה של עליית מחיר הנפט הגולמי ל- 100 דולר לחבית. כיום, מחיר התקן האמריקאי WTI מתנדנד סביב 50 דולר והתקן הגלובלי Brent – סביב 60 דולר, לאחר שאיבדו 22% בנובמבר ורשמו את החודש הגרוע מזה עשור בנובמבר. מרבית האנליזות מדברות על המשך הירידות, ואיך לא, על ההשלכות של כך על העולם.
מחירי הנפט איבדו יותר משליש מערכם בתוך שמונה חודשים עד סוף נובמבר 2018; המהירות והאלימות של התרסקות המחירים הנוכחית מזכירה את קריסת מחירי הנפט הגדולה בין 2014 ל- 2016. וגם הפעם, כמו אז, הגורם העיקרי לירידות הוא עודף היצע. אז, זה היה בעקבות מהפכת הנפט האמריקאי שנבע מיישום טכנולוגיות חדשניות בכריית הנפט מפצלי שמן. כעת, הגורמים לירידות מהצד של ההיצע הם הגאות המתמשכת בייצור הנפט בארה"ב, ויתורים מהסנקציות על איראן שאפשרו למספר מדינות להמשיך ולרכוש ממנה, והגדלת הייצור על ידי רוסיה וערב הסעודית מאז חודשי הקיץ. כתוצאה מהיצע שופע, מלאי הנפט במדינות החברות ב- OECD צפויים להיות בשנתיים הקרובות גבוהים ממוצע של חמש שנים. לאחר המפץ הגדול במחירי הנפט של 2014-2016, החליטו מדינות האופ"ק ורוסיה לצמצם את התפוקה; זה עבד יפה למשך שנתיים, כך גם הפעם ערב הסעודית מנסה לגייס תומכים באופ"ק ומחוצה לו למהלך דומה. בינתיים, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הודיע כי הוא מסכים להצטרף למאמציה של ערב הסעודית לייצב את שוק הנפט; נותר רק לשכנע את שאר היצרניות ולקבוע את גודל הקיצוץ בתפוקה. אך על פי הדיווחים, מספר מדינות יצרניות סבורות כי ערב הסעודית היא זו שהכניסה אותן לבעיה של היצע-יתר על ידי הגדלת הייצור, והיא זו שצריכה לתקן את המצב, כלומר לשאת ברוב הצמצומים. החשדות כלפי ערב הסעודית בקרב ארצות ערב כי היא מקבלת הוראות מהנשיא טראמפ, עלולות להקשות על הגעה לקונצנזוס.
גם אם כן יוחלט על קיצוצים, לא בטוח שהפעם זה יעבוד באותו אופן כמו ב- 2016: בשלוש השנים מאז החלטה ההיא על צמצום התפוקה, נתוני השוק השתנו. בקיץ האחרון, עברה ארה"ב את רוסיה וערב הסעודית והפכה ליצרנית הנפט הגדולה בעולם. מן הצפוי הוא שחלק גדול מעודף ההיצע העולמי מרוכז כעת בארה"ב, שם התפוקה שוב שברה שיא כל הזמנים; זאת גם הסיבה לכך שמחיר הנפט מסוג WTI האמריקאי נמוך בהרבה מאשר מחירו של Brent הגלובלי. אך גם ה- Brent צפוי להיות מובל למטה כשבסוף 2019 תסתיים הבנייה של תשתיות לייצוא הנפט האמריקאי, שנמצאות כעת בפיתוח, ו"הזהב השחור" מארה"ב יחל לזרום לשוקי העולם בחופשיות.
פרט לנתוני ההיצע, ישנו גם גורם של הביקוש. הצמיחה הכלכלית מאטה במדינות רבות בעולם, כולל המדינות הגדולות מחוץ לארה"ב – גרמניה, סין ויפן – וזה לא יכול שלא להעיב על היקפי השימוש באנרגיה. מלחמת הסחר מעיבה על המסחר הבינלאומי, והאטה בהובלת הסחורות סביב הגלובוס מפחיתה את הביקושים לדלקים. בנוסף, מי שהוביל את הצמיחה בביקושים לאנרגיה בשנים האחרונות, היו השווקים המתפתחים, בעוד שהצריכה במדינות המפותחות כמעט ולא גדלה. כעת, רבות מן המדינות המתפתחות רושמות האטה כלכלית וירידה בערך המטבע, דבר שכמובן משפיע וימשיך להשפיע על הביקושים לנפט. ואכן, גם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה וגם האופ"ק עצמו הורידו את תחזיות לביקושי הנפט בעולם.
מפולת המחירים הקודמת אומנם הטיבה עם משתמשי הדלק, אך בסך הכול פגעה בכלכלה האמריקאית על ידי קיטון בהשקעה וירידה בתעסוקה בתעשיות הכרייה, שכמובן הקטינה את הוצאות הצריכה. הפעם, גם אם המחירים ימשיכו לרדת, הפגיעה בכלכלה תהיה יותר מינורית. למרות העובדה כי ארה"ב היום מפיקה הרבה יותר נפט מאשר בשיא הקודם ב- 2015, תעשיית הנפט מהווה חלק הרבה יותר קטן בתוך סך השקעת הון, ומעסיקה כוח אדם קטן יותר. עם זאת, ירידה מתמשכת של מחירים מתחת ל- 50 דולר לחבית, עשויה לפגוע במדדי המניות בהן כלולות חברות האנרגיה, וכן במדדי אג"ח ה- high yield, בהם לחברות אלו משקל גבוה.
המפסידות המובנות מאליהן מהירידה במחירי הנפט אמורות להיות חברות הנפט בעולם, כמו Exxon Mobil, Chevron, Royal Dutch Shell ואחרות. אם כי, בשנים האחרונות – לאחר מפולת המחירים הגדולה שהחלה ב- 2014 – הן צמצמו הוצאות, הורידו עלויות והפכו להרבה יותר יעילות וגמישות בניסיון לשכנע את המשקיעים כי הן יכולות להיות רווחיות בסביבת מחירים תנודתית. על פי נתוני Wood Mackenzie, אם לפני 2014 נקודת האיזון עבור החברות הללו עמדה על יותר מ- 100 דולר לחבית נפט מסוג Brent, כיום היא עומדת על פחות מ- 50 דולר. כמובן שאם המחירים ירדו לכיוון של 30 דולר, כפי שראינו ב- 2015, זרם המזומנים במרבית החברות יהפוך להיות שלילי; אך גם ברמות הנוכחיות קשה להן להשקיע בפרויקטים חדשים ובהרחבת הפעילות. פרט לכך, כשמחירי הנפט יורדים, הסנטימנט בשוקי המניות כלפי חברות היצרניות באופן אוטומטי הופך לשלילי, גם אם הן ממשיכות להיות רווחיות.
בשונה מחברות הנפט הגדולות, בחלק גדול ממדינות-יצרניות הנפט נקודת האיזון הפיסקלית (בה תקציבן נותר מאוזן) נמצאת גבוה ואף גבוה בהרבה ממחיר ה- Brent הנוכחי. כך, לדוגמה, ונצואלה זקוקה לנפט ב- 216 דולר לחבית בכדי לאזן את התקציב, ערב הסעודית – ב- 88 דולר, ואיראן – ב- 72 דולר. רוסיה, קווית וקטאר נמצאות במצב טוב יותר, שכן הן צריכות שמחירי הנפט יעמדו על 53, 48 ו- 47 דולר לחבית, בהתאמה.
ירידת מחירי הנפט מטיבה עם חלק ממדינות המתפתחות שהינן יבואניות אנרגיה, כגון מרבית מדינות אסיה ואחרות. על פי ההערכה של Capital Economics, כל ירידה של 10 דולר לחבית במחיר הנפט מוסיפה בין 0.5% ל- 0.7% לתמ"ג שנתי של המדינות המתפתחות העיקריות מתוך יבואניות נטו של הנפט (הודו, דרום אפריקה, ואחרות). אותה הירידה חותכת בין 1.5% ל- 5% מהתמ"ג השנתי ביצואניות העיקריות, תלוי בגובה התלות של הכלכלה בנפט (ערב הסעודית, ניגריה, רוסיה ועוד).
עבור כלכלת אירופה, הירידה במחירי הנפט היא חיובית, שכן היא מטיבה עם הצריכה הפרטית, החוליה החלשה בתמונה הכלל-אירופאית. היא פחות טובה עבור מדדי המניות באירופה, עם משקל לא זניח לחברות האנרגיה. פרט לכך, הירידה כה משמעותית במחירי הנפט מסבכת את התמונה הכלכלית עבור הבנק המרכזי של אירופה, שכן היא מאיטה את האינפלציה, שתרם הגיעה לרמה בריאה. כלומר, בין ההאטה הכלכלית לבין הירידה במחירים, הבנק יתקשה להתחיל בנורמליזציה של המדיניות המוניטארית.
בעצם, העניין של מדיניות המוניטארית אל מול מדדי המחירים תקף עבור כל העולם: מדינות הסובלות מאינפלציה גבוהה ו/או ירידה בערך המטבע (ארגנטינה, לדוגמה), בהן הבנקים המרכזיים נאלצים להעלות את הריביות על אף ההאטה בצמיחה, ירוויחו מההתרסקות במחירי הנפט; מאידך, המדינות שמתקשות ליצור אינפלציה בריאה למרות מאמצי ההרחבה של הבנקים המרכזיים (יפן, לדוגמה), יסבלו מעוד מכשול.